החלטה בתיק בש"פ 8563/13

           לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן) במ"ת 3678-12-13 מיום 15.12.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.        העורר והמתלוננת הינם בני זוג המתגוררים יחד במשך שלוש שנים. למתלוננת שני ילדים, כאשר תחילה התגוררה עם ילדיה ועם העורר בדירה אחת ובהמשך בדירה אחרת באותה עיר.

           אישום ראשון; במועדים שונים במהלך שנתיים וחצי שלפני יום 19.11.2013 ועד ליום זה, בתדירות של אחת לשבוע, ביקש העורר להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. המתלוננת התנגדה לכך, אך חרף התנגדותה אחז העורר בגופה והכניס אותה בכוח לחדר השינה, שם כופף אותה בהיותה על המיטה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. על אף שהמתלוננת ביקשה ממנו שיפסיק, בכתה ואף אמרה לעורר שהוא מכאיב לה, המשיך העורר במעשיו עד שהגיע לסיפוק מיני.

           בשל כך הואשם העורר בריבוי עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

           אישום שני; במועדים שונים במהלך אותה תקופה, מדי יום ואף מספר פעמים ביום, דרש העורר מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין. בחלק מהמקרים אמרה לו המתלוננת שהיא עייפה ואינה מעוניינת בקיום יחסי מין, אך חרף זאת בעל אותה העורר בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כך עשה העורר במועדים שונים גם בהיותה של המתלוננת ישנה ושלא בהסכמתה. במועדים שונים, החדיר העורר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת חרף התנגדותה ולמרות שהבהירה לו שאינה מעוניינת בכך ושהוא מכאיב לה.

           בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק.

           אישום שלישי; ביום 19.11.2013, בסמוך לשעה 20:00, איים העורר על המתלוננת במהלך ויכוח ביניהם כשאמר לה "יום אחד אני יהרוג אותך ואחר כך יהרוג את עצמי". במועדים נוספים, ובין היתר כשבוע לפי יום 19.11.2013, איים העורר על המתלוננת כשאמר לה "אני יהרוג אותך ואחר כך יפגע בעצמי". בהזדמנויות שונות באותה תקופה ביקשה המתלוננת מהעורר כי "יעזוב אותה" ובעקבות כך אמר לה העורר שלא יעזוב אותה וכי אם תעזוב אותו הוא יהרוג אותה ואחר כך יהרוג את עצמו.

           בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

           אישום רביעי; בהזדמנויות שונות במהלך אותה תקופה, תקף העורר את המתלוננת בכך שהיכה אותה, דחף אותה, חנק אותה ובעט בה, כאשר לפחות בשני מועדים כשישה חודשים לפני יום 19.11.2013 חנק את המתלוננת וסתם את פיה בידיו. כשבוע לפני יום 4.6.2013, כאשר הייתה המתלוננת בהיריון, אחז בה העורר בחוזקה בצווארה ודחף אותה לעבר הקיר כך שנפלה על הספה. במועדים שונים נוספים סטר העורר למתלוננת בפניה.

           בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק.

           אישום חמישי; לאורך התקופה האמורה, בהזדמנויות שונות, ניסה העורר להניע את המתלוננת שלא למסור עדות בחקירה בכך שאמר לה שבמידה שתפנה למשטרה, יהרוג אותה.

           בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות הדחה בחקירה לפי סעיף 345(ב) לחוק.

 הליכי המעצר

2.        בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, בעיקר בדמות הודעותיה של המתלוננת, אך טען לכרסום משמעותי ולחולשה בהן המצדיקה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי אכן אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכי הודעותיה המפורטות של המתלוננת אכן מבססות מסקנה זו. בית המשפט נדרש לטענת העורר לפיה מצבה הנפשי של המתלוננת מוביל לכרסום בהודעותיה. העורר טען כי בשנת 2011 אושפזה המתלוננת בבית חולים פסיכיאטרי במצב פסיכוטי חריף ובית המשפט אישר כי מסיכום האישפוז מיום 15.9.2011 עולה שהתקף זה אכן התקיים וכי לא ניתן לקבוע אם מדובר במחלת נפש מתמשכת או בהתקף חד פעמי. בית המשפט דחה, עם זאת, את טענת העורר לפיה מתיקה הרפואי של המתלוננת ניתן ללמוד על מצב פסיכוטי בו הייתה שרויה גם בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2013. בית המשפט קבע כי מלבד סיכום האישפוז משנת 2011 אין כל ראיה של ממש למצב פסיכוטי של המתלוננת וכי העובדה שזו נוטלת תרופה פסיכיאטרית אינה מביאה למסקנה בעניין זה. בית המשפט נדרש לטענת העורר לפיה המתלוננת לא מסרה לעובדת הסוציאלית אותה היא מכירה אודות המעשים המיוחסים לו וכי בתלונתה הראשונה במשטרה לא דובר גם כן על עבירות. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה פוגעת בראיות הלכאוריות הקיימות נגד העורר, שכן העלאת תלונה בנושאים מסוג זה וחשיפתם אינה עניין פשוט, ולא ניתן, בשלב זה, לזקוף לחובת המתלוננת את ההשתהות במסירת גרסתה המלאה. בית המשפט הוסיף כי מרבית טענותיו של העורר כנגד הודעותיה של המתלוננת נוגעות למהימנותה, וכי טענות אלה מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר. בית המשפט דחה גם את טענת העורר לפיה יש צורך בסיוע להודעותיה של המתלוננת בשל היותה בעלת מוגבלות נפשית, וזאת לאור קביעתו שלא ניתן ללמוד על מוגבלות כאמור בשלב זה. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי גם אם היה נדרש סיוע כאמור הרי שניתן למצוא אותו, לכאורה, בהודעתה של העובדת הסוציאלית אשר הבחינה במצבה הקשה של המתלוננת וכן בשתיקתו של העורר בחקירתו מיום 27.11.2013.

4.        באשר לעילת המעצר בעניינו של העורר, קבע בית המשפט המחוזי כי העבירות המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות בייחוד לנוכח הכפייה והאכזריות העולות מתיאור המעשים. בית המשפט הדגיש כי במקרים של עבירות מין המתקיימות בין בני זוג קיים חשש מובנה מפני שיבוש הליכי המשפט וחשש כאמור קיים גם בעניינו של העורר. לכן, קבע בית המשפט כי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות העולה מהעורר, וזאת בין היתר בשל עובדות האישום המייחסות לו הדחה בחקירה. לאור כל האמור לעיל, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר